הערכה אסטרטגית מחודשת בדרגים הגבוהים של מערכת הביטחון הלאומי בישראל בוחנת את היתכנותה של הפלת המשטר בטהראן כדוקטרינה מבצעית, לעומת היותה שאיפה גיאו-פוליטית בלבד. בעקבות עימותים עצימים עוקבים, בהם המבצעים 'אריה שואג' ו'אריה עולה', השיח בקרב המתכננים האסטרטגיים וההנהגה המדינית — כפי שבא לידי ביטוי בהנחייתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו בנאומו ב-21 באוקטובר 2026 — התמקד יותר ויותר בסילוקו המוחלט של משטר האייתוללות. עם זאת, אנליסטים בקהילת המודיעין מזהירים כי תכנון מערכי ההגנה מול איומי הטילים והגרעין הדחופים אינו יכול להישען על הנחת מוצא של קריסה פנימית קרובה באיראן.
יכולות שיוריות ומציאות סיכול ההתעצמות
אף שמערכות תקיפה קינטיות וממוקדות הדגימו רמת דיוק ישראלית יוצאת דופן ופגעו קשות בייצור התעשייתי האיראני של כלי טיס בלתי מאוישים (כטב"מים) ומשגרי טילים בליסטיים, איומי הליבה האסטרטגיים עדיין עומדים בעינם. טהראן ממשיכה להחזיק במאגרי אורניום מועשר, תכנוני צנטריפוגות מתקדמות והון אנושי מומחה ביותר הממוקמים בתוך רשתות תת-קרקעיות מבוצרות לעומק. יתרה מזאת, נראה כי הזעזועים המבצעיים שספגה הרפובליקה האסלאמית רק האיצו את נטייתה הדוקטרינרית לעבר הרתעה גרעינית כערובה עליונה להישרדות. כפועל יוצא, העדיפות המיידית של ישראל נותרת סיכול התעצמות יזום ועליונות טכנולוגית רב-שכבתית, ולא המתנה פסיבית לחילופי שלטון פוליטיים.
דינמיקה פנימית וארכיטקטורת יציבות ארוכת טווח
הערכות המצב הפנימי ברפובליקה האסלאמית מצביעות על סביבה מורכבת הפועלת נגד שינוי אורגני מהיר. חרף מצוקה כלכלית חריפה ושחיקה אזרחית נרחבת, מנגנוני ביטחון הפנים של טהראן שומרים על לכידות מוסדית ונכונות תוקפנית לדכא כל תסיסה. היעדרה של אופוזיציה מאוחדת ומוסכמת מקשה עוד יותר על צמיחתה של חלופה שלטונית בת-קיימא. בתוך מציאות מבצעית זו, הציוויים האסטרטגיים של ישראל מחייבים סיכול קינטי וסייבר מתמשך, בריתות מודיעיניות בילטרליות ושילוב הדוק של מערכי הגנה אווירית אזוריים כדי לנטרל ביעילות את רשתות הפרוקסי של טהראן ואת איומי הטילים הקונבנציונליים שלה.