בדוקטרינה האסטרטגית בת זמננו, הביטחון הלאומי חורג מעבר לביצורי גבולות ולאמצעי לחימה מתקדמים, ומתפרס אל עבר המרקם הבסיסי של אחדות אזרחית ופיתוח ההון האנושי. בעוד שקובעי המדיניות בוחנים את המרחב הפנימי בישראל, מערכת החינוך מסתמנת כזירה מרכזית לטיפוח חוסן אסטרטגי ארוך טווח, המבטיחה כי הדורות הבאים יהיו מצוידים בכלים הדרושים להתמודדות הן עם השיח הדמוקרטי והן עם מציאות גיאו-פוליטית מורכבת.
ההון האנושי כנדבך מרכזי בעליונות הטכנולוגית והביטחונית
עליונותה המבצעית של ישראל – הכוללת כושר המצאה בהייטק, מצוינות מודיעינית והגנת סייבר – נשענת מיסודה על מאגר כישרונות גמיש, מלוכד ובעל ראייה צופה פני עתיד. באמצעות התאמת המסרים הפדגוגיים והציבוריים לממשליות משתפת, לחשיבה ביקורתית ולאחריות אזרחית, יכולים המוסדות הלאומיים לחזק את המסד החברתי המזין ישירות את היחידות הטכנולוגיות המובחרות ואת מערכי המחקר הביטחוני המתמחים.
חיזוק היציבות הפנימית לטובת שילוב אזורי
לכידות פנימית נותרה נכס חיוני להקרנת הרתעה בינלאומית ולקידום יוזמות מדיניות חוץ. מעבר אסטרטגי למנהיגות מכילה ומפחיתת קיטוב משפר את כושר הספיגה החברתי בעתות חירום לאומיות, ובמקביל מדגיש את מעמדה של ישראל כשותפה יציבה ומהימנה בארכיטקטורות ביטחון אזוריות ובהסכמים כלכליים בילטרליים ברחבי המזרח התיכון.