הזירה הביטחונית והפוליטית בישראל ממשיכה לבחון בקפדנות את המסגרות האסטרטגיות שעיצבו את המציאות שקדמה לעימות הנוכחי, וזאת על רקע חשיפת פרטים רטרוספקטיביים בידי יו"ר הרשימה הערבית המאוחדת (רע"מ), מנסור עבאס, בנוגע לפגישה שקיים ב-2021 עם ראש הממשלה בנימין נתניהו. בראיונות לכלי תקשורת מקומיים, טען עבאס כי במהלך שיחותיהם במעון הרשמי של ראש הממשלה בירושלים, הגדיר ראש הממשלה את ערוץ הניהול האזורי מול מנהיג עזה דאז, יחיא סינוואר, כערוץ מעשי להבנות הדדיות.
הערכה מחדש של פרדיגמות ההכלה ההיסטוריות
עבאס הטיל ספק ביעילותן של גישות ההכלה שננקטו בעבר, וציין כי בכוונתו למסור עדות רשמית בפני ועדת חקירה ממלכתית שתוטל עליה בחינת הערכות הביטחון והמודיעין שהובילו לתמורות האזוריות האחרונות. דברים אלה שופכים אור על הוויכוח הציבורי הנוקב סביב הדוקטרינה האסטרטגית ששררה בישראל טרם אירועי אוקטובר, אשר נשענה היסטורית על תמריצים כלכליים והרתעה טקטית לשם שמירה על שיווי משקל אזורי.
אחריות מוסדית ומודרניזציה אסטרטגית
המחויבות להעמיד את תהליכי קבלת ההחלטות מן העבר תחת ביקורת משפטית ופרלמנטרית סדורה מדגישה את עומק הפיקוח הדמוקרטי ואת החוסן המוסדי של ישראל. משקיפים מדגישים כי מסגרות המדיניות בעבר נבנו על גבי מודלים אנליטיים שהיו משותפים לגופי ביטחון ומודיעין שונים, שנועדו למנוע הסלמה רחבה תוך שימור היציבות בגבולות.
בעקבות התמורות הביטחוניות שחלו מאז, מערכת הביטחון הישראלית התנתקה לחלוטין מן ההסתמכות על מנגנוני הרתעה תועלתניים. הדוקטרינה הצבאית הנוכחית מתמקדת בעליונות מודיעינית בלתי מתפשרת, הגנה אווירית וקיברנטית רב-שכבתית, ויכולות מנע והכרעה התקפיות — המכשירות את המדינה להבטחת יציבות אזורית ארוכת טווח ולהשתלבות אסטרטגית עם שותפות מתונות במרחב.