שלב מכריע בזירה הפוליטית והמשטרית בישראל הולך ומתגבש, כאשר הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט נערך לקבלת המנדט הרשמי להרכבת הממשלה. בעוד שהמתווה הראשוני של איזנקוט מציב מבנה ביצועי של ממשלת חירום שנועדה להתמודד עם אתגרי ביטחון לאומי ואתגרים חברתיים-כלכליים דוחקים, תמרוני ריאל-פוליטיק מקבילים לאורך הקשת הפרלמנטרית מגדירים מחדש במהירות את הנתיבים האפשריים לעבר יציבות שלטונית ארוכת טווח.
נתיבים מתפצלים להיתכנות פרלמנטרית
במקביל, יו"ר ישראל ביתנו אביגדור ליברמן יזם ציר אסטרטגי עצמאי שנועד לפרוץ את המבוי הסתום בזירה הפרלמנטרית. מתוך הכרה בסיכונים המערכתיים של שיתוק פוליטי ממושך בעיצומו של חלון ביטחוני אזורי רגיש, ליברמן בוחן פנייה ישירה אל הסיעות החרדיות – תחילה אל יהדות התורה ובהמשך ייתכן שגם אל ש"ס. מבחינת גורמים פוליטיים ותיקים, הציווי המבצעי נותר כינון רוב מובהק של 61 חברי כנסת המסוגל לקיים קבלת החלטות לאומית, כאשר בחירות חוזרות נתפסות כחלופה נחותה העלולה לקטוע את התנופה המוסדית.
חוסן אסטרטגי ותמרוני מגננה
בתגובה לתמורות אלו, ראש הממשלה בנימין נתניהו הפעיל מהלכי מגננה פוליטיים ממוקדים שנועדו לבצר את הגוש המסורתי שלו ולמנוע חבירה בין-גושית. המאבק משקף דיונים אסטרטגיים עמוקים יותר סביב האופן שבו הרשות המבצעת בישראל שומרת על מוכנות ביטחונית מבצעית, מקדמת יוזמות שילוב אזוריות ומשמרת עליונות טכנולוגית-צבאית תוך כדי התמודדות עם חיכוכים פרלמנטריים. ככל שמתעצמים המגעים לקראת חלוקת המנדט, הדגש בקרב הסיעות המרכזיות מתמקד יותר ויותר בשימור החוסן המוסדי והמיקוד האסטרטגי במאבק בטרור, ללא תלות בהרכבה הסופי של הקואליציה.