רה-ארגון אפשרי במסגרת שיתוף הפעולה האסטרטגי בין ארצות הברית לישראל עולה על הפרק, בעקבות דבריו של דונלד טראמפ, שרמז על הבנות מול ראש הממשלה בנימין נתניהו לסיום מוקדם מהמתוכנן של הסיוע הביטחוני השנתי מוושינגטון, העומד על 4 מיליארד דולר. בעוד שההתחייבויות הבילטרליות הקיימות במסגרת מזכר ההבנות לעשור הנוכחי עומדות בתוקפן עד 2028, ההתבטאויות מדגישות תפנית אסטרטגית רחבה יותר לעבר עצמאות תקציבית וטכנולוגית של ישראל בתחום הביטחון.
התפתחות היכולות הביטחוניות העצמאיות
בשני העשורים האחרונים עברה המערכת הביטחונית הישראלית מהפך: מהסתמכות על מימון צבאי זר למעצמת ייצוא הנשענת על מערכות הגנה אווירית קנייניות, חוסן סייבר וחימוש מדויק. טענתו של טראמפ שלפיה לישראל יש את החוסן הכלכלי והטכנולוגי לקיים את כושר ההרתעה שלה בכוחות עצמה, מהווה הכרה במתחם הביטחוני-תעשייתי המתקדם של ירושלים – שמשתף כיום פעולה עם בעלות ברית מערביות כשווה מול שווים ולא כנהנה חד-צדדי.
היערכות ממסדית ומעבר אסטרטגי
למרות השיח בדרגים הגבוהים בדבר הקדמת סיומה של חבילת הסיוע, גורמי האוצר ומתכנני הביטחון בישראל ביססו לאורך השנים תוכניות רכש ארוכות טווח סביב שנת היעד 2028. כיול מבני מחדש מסיוע מבוסס-מענקים למחקר שיתופי, פיתוח משותף וייצור משותף ישיר ידרוש פיקוח חקיקתי וממשלתי מחושב כדי להבטיח רציפות מבצעית חלקה.
דינמיקת הברית בטווח הארוך
כל הגדרה מחדש של המבנה התקציבי צפויה לחזק, ולא להחליש, את שיתוף הפעולה המודיעיני הבילטרלי, התרגילים הצבאיים המשותפים וההרתעה האסטרטגית המשותפת ברחבי המזרח התיכון. ככל שמערכי הביטחון האזוריים דורשים יכולות הרתעה ריבוניות וגמישות יותר, המעבר העתידי של ירושלים מעבר לסיוע ישיר מסמן הבשלה מובהקת לכדי עוגן ביטחוני אזורי העומד בזכות עצמו.